הגעת ה"צ'אפארל"
אנשים
אירועים
גדוד 946 - ה"דרקון" – העשור השני - התבססות , קליטת הדרקונית, , מלחמת "של"ג "
גדוד ה"צ'אפארלים" 946 היה פרוס עד פרוץ מלחמת שלום הגליל בפריסת הקבע הרגילה שלו. הגדוד, על אף היותו גדוד מתנייע, תפקד באופן שוטף עפ"י תפיסת הפעלה נייחת, קרי - כסוללות הטק"א. יחידות הגדוד היו פרוסות כחלק ממעגלי אבטחת הנ"מ הקבועים ב"מתכים", בבח"א 8, ברמת דוד – כנף 1 וביב"א 506. בגדוד היו שלוש סוללות סדירות ושתי סוללות מילואים. סוללת המפקדה ומפקדת הגדוד ישבו בבסיס הקבע שלהם בתל-נוף. הסוללות היו מתאמנות במהלך תעסוקותיהן הקבועות משום שדרישות הכוננות מהן אפשרו הוצאת פלגות לאימונים דרך קבע, בדרך כלל באזור בו שירתו.
את הפיקוד על הגדוד קיבל כחודשיים לפני המלחמה, בחודש אפריל 82, מנחם עקיבא. הוא החליף את משה קליסקי.
מעט לפני הגעתו ל-946 כמג"ד, החל להתגלגל השינוי בתפיסת ההפעלה של הגדוד לכיוון שיתוף יחידותיו ככוחות חבירים לאוגדות מתמרנות דוגמת 66 ו-947. עקב ההחלטה על שינוי כיוון זה, החלו להישלח מסו"לים מהגדוד לקורסי המ"פים הרב חיליים, על מנת לקרבם אל אווירת הכוחות המסתערים, ולפני המלחמה כבר הספיק אחד ממסו"לי הגדוד לסיים קורס מ"פים.
באימון טרום המלחמה, כבר החלו מסו"לים ומפ"לים לתרגל באופן ייצוגי בתרגילים אוגדתיים, כדי ללמוד להכיר את נוהלי הקרב והחבירות לאוגדות.
גם 946 והמג"ד החדש "זכו" לפרוס בתקופת הכוננויות שהיו בחודשים שלפני המלחמה לקראת מבצע "אורנים" (השם המקורי של מבצע "שלום הגליל"), כגדוד 66 במחניים, והם פרסו במגידו. הייתה זו הזדמנות מצוינת למג"ד החדש ללמוד להכיר את הגדוד ולתרגלו בפריסות היערכות ובכוננויות. כך אירע שסוללות הגדוד הסדירות, למעט סוללת "מתכים", פרסו בכוננות.
כאשר החלה המלחמה, היה גדוד 946 פרוס בשגרה. סוללה ב"מתכים", סוללה ברמת דוד וסוללה בתל-נוף. לגדוד לא הייתה כל משימה מוגדרת לפני המלחמה, בניגוד ל-66 ו-947 שידעו בדיוק לאיזה כוחות הם אמורים לחבור ובאלו צירים ינועו. המג"ד לא היה שותף לקבוצת פקודות כלשהי לפני המלחמה, בנוגע לכניסה ללבנון, אף כי הועלתה האפשרות של צירוף פלגות או סוללות מן הגדוד לגדודים הנ"ל, אך לא סוכם כל נוהל ממשי. בפועל גויסו שתי סוללות המילואים. הסוללה הסדירה מתל-נוף הגֵנָה על אזור הגיוס של אוגדה 49 בפילון ואיתה מפקדת הגדוד של מנחם עם הסמג"ד יוסי הורוביץ (לימים מ.ביסנ"ם). בסופו של דבר, עלתה הסוללה הסדירה להגנה על יב"א 506 עד כשבוע מתחילת המלחמה, ושתי סוללות המילואים נכנסו ללבנון כשהן מצורפות לגדוד 66 של אבי בוקק. דילוג הסוללה הנוספת שהגנה על היב"א, לתוך לבנון, התאפשר בעקבות השמדת כמות המטוסים הסוריים העצומה בקרבות האוויר שהתרחשו מעל בקעת הלבנון כאשר הותקפו סוללות הטק"א הסוריות. עקב כך ועקב הערכת המצב בדבר היכולת ההתקפית שנותרה בידי מטוסי סוריה, ניתן היה לדלל את ההגנה על היב"א ולהעלות את סוללת ה"דרקון" שתגברה את המערך שם, ללבנון. מאוחר יותר התקבלה פקודת התראה לגדוד להתארגנות להגנה על מפקדות האוגדה בציר "מיכה", שהיה ציר התחזוקה המרכזי בגזרה. מתחילת המלחמה ולמשך חודש ימים, מיקם מנחם עקיבא את מפקדת גדודו בבסיס הנטוש בשער ה"עגל" בתאום עם הפיקוד, כאשר במהלך כל התקופה הזו, הסתובב המג"ד בשטח בין יחידותיו שהיו מסופחות לגדוד 66. סוללות הגדוד הגיעו בסופו של דבר עד ל"ארזים" בג'בל-ברוך, במקומות הצפוניים ביותר, לעיתים ממש לבד. במהלך המלחמה הקים הגדוד סוללה נוספת של קצינים ולוחמים סדירים, שנאספו מיחידות אחרות וכאלה שסיימו קורסים, על בסיס הכלים של אחת מסוללות המילואים שאת חייליה שחרר הגדוד הביתה בשלב מסוים. אז עבר הגדוד להרכב של ארבע סוללות סדירות. בשוך הקרבות, ישבה מפקדת הגדוד ב"מיכה 34", לא רחוק ממפקדת הגייס. כאשר נחנך המנחת המאולתר סמוך לכפר אנצאר, בגזרה המרכזית, התבקש מג"ד 946, מנחם עקיבא, לארגן את הגנת הנ"מ סביב השדה. ההגנה התבססה על סוללות 20 מ"מ ע"ג זחל"דים, מאחד מגדודי המילואים שהיו שם בסביבה והיו ללא פיקוד. במקביל, המשיך המג"ד בביקוריו בסוללות שהיו פרוסות, בעיקר בשני המוקדים, שהיו בג'בל-ברוך ובמפקדת הגייס ב"מיכה". הסוללה לאורך ציר "מיכה" הייתה פרוסה בכלים בודדים בהגנה על יחידות ומפקדות. למרות שאין זה מקובל, ולמרות שבגדודים האחרים דוגמת 947 לא אפשרו המג"דים פיצול כלים מעבר לרמת הפלגה, כלומר שתיים או שלוש יחידות אש, פעלו רוב כלי ה"דרקון" של 946 כיחידות אש בודדות. לדברי המג"ד, היה בגדוד 946 קצין מפקד על כל יחידת אש, ומצב זה איפשר הצבת כלים בודדים במשימות אבטחה וכל יחידת אש תפקדה בעצם כפלגה. היו מצבים בהם כלי בודד היה מוצב במרחק רב מכלי אחר של הסוללה, ללא קשר ביניהם. העצמאות של כל יחידת אש כזו הייתה רבה, היא ניווטה לבד אל עמדותיה וביצעה משימות בצורה עצמאית. כל מי"א – מפקד יחידת אש, היה חובר מול מג"ד ועולה אליו לבד להגנה. בלילות היו חוברות יחידות האש לריכוז ולקראת אור ראשון היו יוצאות שוב אל יעדי האבטחה שלהן.
גדוד 66, אליו היו מסופחות סוללות ה"דרקון", התקשה במתן מענה תחזוקתי לסוללות של 946 משום שלא היו לו כלל מערכות נשק כאלה ולפיכך גם הדרגים לא היו מאורגנים לתת מענה שכזה. לפיכך, נטל מנחם עקיבא על עצמו את המטלה הזו ודאג גם לתדרך כל צוות טכני שיצא לשטח לטפל בתקלות שהיו בסוללות ה"דרקון" באשר הן, כמו גם לכל מחסורם.
אחת הסוללות נשארה ת"פ גדוד 66 כל הזמן וירדה מלבנון יחד עימם. סוללה זו גם הייתה עימם בביירות במספר פעילויות, כולל בפעילויות אבטחה והגנה במסגרת שינוי יעוד.
המפג"ד עזב את לבנון לקראת ספטמבר וחזר לתל-נוף, ומשם המשיך המג"ד לעבוד "על הקו" ללבנון לביקור יחידותיו שנותרו שם.
התקופה שלאחר המלחמה תחת פיקודם של אבי בוקק ב-1983- 1984 ושל יוסי הורוביץ ב-1984-1986. התקופה התאפיינה באירועי בט"ש שונים בעת השהייה בלבנון. הם התמודדו עם ירי מרגמות וקטיושות ולא נפגעו. בעיות חמורות יותר בהן נתקלו היו מטעני צד ומוקשים. "המומחה" להיתקלויות מסוג זה היה הקצין כהנא. בפעם הראשונה הוא עלה על מטען צד ברכב ה"אלפא" של ה"צ'אפארל" ולא נפגע. בפעם השנייה, בפסח 85, נע כהנא על כלי בדרך להתמקמות בעמדה, כאשר לפניו, במשימת פתיחת ציר, נ"נ הנדסה. חיילי ההנדסה הלכו לפני הנ"נ ווידאו שהשטח נקי ממיקוש. הם הגיעו לעמדה, הכל היה תקין, אך מפקד הכוח, שהיה סמג"ד ההנדסה, המשיך עוד כ-200 מטר קדימה, עלה על מוקש ונהרג. במקרה אחר, עלה הצוות של גיל מיטרני, מפקד יחידת האש, על מטען צד. אירע פיצוץ וכל חיילי הרכב הועפו לכל עבר. הטילים שהיו על הרכב לא נפגעו ולא התפוצצו והלוחמים לא נפגעו. במאי 85, היו אלו סוללות הגדוד שעזבו אחרונות את ראשידייה, וסגרו את השיירה האחרונה של צה"ל שעזבה את החלק הצפוני של בקעת הלבנון. הם פרסו באזור מארג'-עיון. כהנא היה בדרכו לעמדתו החדשה בחצבייא, כאשר הבחין בבחורה הנצמדת אליו עם חמור. כהנא, שכבר הספיק לפתח את אינסטינקט ההישרדות הלבנוני, האיץ מיד וניתק מגע. למחרת התברר לו כי פעל נכון, וכי הלבנונית התפוצצה עם החמור על רכב לבנוני מקומי. בירידה לעבר רצועת הביטחון החדשה, בקיץ 85, התהפך המוביל בו נסע כהנא ושוב יצא גם מכאן ללא פגע. הגדוד נכנס גם לשגרה של תעסוקות מבצעיות בשתי גזרות קבועות: הגנת נ"מ במרחב "מתכים" בדימונה, והגנה על בסיס רמת דוד – כנף 1. הגדוד עסק אז בארגון המערכת ומתן דגש בעיקר על טיפול בבעיות הפרט של חיילי הגדוד. בהמשך לקח הגדוד חלק בניסיונות שלא צלחו, להתמודד ולהפיל את המזל"ט הסורי DR3, שהיתל בכל מערכות ההגנה האוויריות והעסיק רבות את המערך.
מערכת ה"צ'אפארל" עברה אף היא שדרוג משמעותי כאשר בשנת 1993 הותקנה בה מערכת ישראלית חדשה לשליטה, בקרה וקשר. הייתה זו מערכת ה"ארמיט" שאפשרה למפקד יחידת האש לצפות בתמונת מכ"ם משולבת בתמונת הוידאו של הכוונת, והגבירה את יעילות רכישת המטרות. בנוסף, נכנסה באמצע העשור השני, בשנת 1990, מערכת טילי נ"מ קצרי טווח חדשה שעשתה מהפך בתחום הנ"מ הטקטי. היו אלו טילי ה"סטינגר" שנכנסו לשירות והחליפו את טילי הכתף האישיים מסוג "רד-איי" – "בזק" שהיו בשימוש עד אז.
בין השנים 1986 ל- 1988, פיקד על גדוד 946 אורן מיכאל, אף הוא לימים מפקד אגד 168 בתקופתו עסק הגדוד בעיקר בהגנה ייעודית במרחב "מתכים", בתע”ם בשינוי יעוד בעזה ובתע”ם קו-סגול לאחר הסבת הגדוד ל-23 מ"מ בתקופת "ליל הגילשונים". אחריו, ב-88-90, פיקד חגי איטן, שגם בתקופת פיקודו המשיך הגדוד בתעסוקה אינטנסיבית בעזה.
